ת.א. 35172/99 (שלום ת"א) מ. ש. ואח' נ' המרכז הרפואי ע"ש סוראסקי ת"א ומדינת ישראל
התביעה עניינה, תביעת הורי הפגית לפיצוי, הן כעיזבון המנוחה היינו – כיורשיה של המנוחה הבאים בנעליה והן כתובעים בפני עצמם הזכאים לפיצוי עצמאי בשל סבלם שלהם.
הפגית היתה אחת משתי תאומות שנולדו לתובעים ואשר נפטרה למחרת הלידה. הלידה היתה לידה מוקדמת בניתוח קיסרי בשבוע 28 להריון, כך שהתאומות היו בגדר פגות. משקלה של הפגית בעת הלידה היה 904 גרם.
יום למחרת הלידה הפגית נפטרה לאחר שניתן לה, באופן שגוי ורשלני, עירוי נוזלים לוריד בנפח הגדול פי 85 מהנפח התקין ליחידת זמן. במשך 6 שעות עובר למותה הפגית נאבקה על חייה כשהיא סובלת מדימום ריאתי על רקע של אי ספיקת לב כתוצאה מנפח נוזלים ביתר.
מדינת ישראל, הנתבעת 2, מינתה ועדה לבדיקת נסיבות מותה של הפגית אשר קבעה כי מותה נגרם עקב טעות רשלנית של אחות בהקלדת נפח העירוי למשאבת העירוי. כמו כן נקבעו בדו"ח הועדה ממצאים לגבי נהלים פסולים שנהגו בביה"ח ולגבי האירועים שהביאו למותה של הפגית.
כתב התביעה התבסס על דו"ח ועדת הבדיקה לענין האחריות ועל חוו"ד של מומחה בתחום הנאונטולוגיה. הנתבעים לא הגישו כל חוו"ד שיש בה כדי לשלול את אחריותם למותה של הפגית והם הסתמכו על חוו"ד של ד"ר וייץ, מומחה בתחום הנוירולוגיה, כבסיס עובדתי לטענה לכך שסיכוייה של הפגית להשרד היו מועטים.
המחלוקת בה נאלץ ביהמ"ש להכריע היתה בשאלת הנזק – קביעת ראשי הנזק לפיצוי התובעים לרבות פיצוי העיזבון, והסכומים הנאותים.
בית משפט השלום לאחר שעיין בסיכומי הטענות שהוגשו ע"י הצדדים קיבל את התביעה ופסק כי עזבונו של מי שנפגע ומת בעוולה זכאי לפיצוי בגין שני ראשי הנזק האחד: "קיצור תוחלת חיים" והשני: "כאב וסבל". במסגרת הדיון בראש הנזק "קיצור תוחלת החיים" דן ביהמ"ש בסוגיית "אובדן סיכויי ההחלמה".
א. קיצור תוחלת חיים
הפיצוי בגין "קיצור תוחלת חיים" הוא בעל חיים משלו, ועיקרו הוא פיצוי בגין עצם שנות החיים שאבדו ועל כן תלוי גם גובהו במספר שנות החיים שנלקחו מהנפטר ואינו מתייחס ל"אושר" שניתן היה להפיק מחיים אלו.
הפגית היא זו שחייה קוצרו במלוא אורכם, אך אין היא זוכה בפיצוי אלא עזבונה, כשבפועל עובר סכום הפיצוי ליורשיה, הם התובעים. ביהמ"ש קבע כי הפיצוי בגין ראש נזק זה יעמוד על 400,000 ₪.
ביהמ"ש התייחס בפסק דינו לטענת הנתבעים לפיה יש להפחית מסכום הפיצוי המגיע לעזבון שיעור ניכר בשל "אובדן סיכויי החלמה". על פי טענה זו מי שמעשה עוולה גרם לו שיאבדו סיכוייו בשיעור כזה או אחר, להחלים מפגימה קודמת או קיימת, זכאי לפיצוי בגין אובדן אותו סיכוי; שיעור הפיצוי יקבע על פי שיעור הנזק המלא, עקב הפגימה הקודמת, כשהוא מוכפל בשיעור אחוזי אובדן הסיכוי להחלים מאותה פגימה (ע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ. יוסף פאתח, פד"י מב 3 עמ' 312).
הנתבעים טענו כי לא היו לפגית סיכויי השרדות גבוהים בכל מקרה כך שמעשה הרשלנות אשר הביא למותה, לא היה בו כדי לשנות את העובדה שהפגית הייתה נפטרת מן העולם גם ללא מעשה זה או לפחות סיכוייה לפטירה היו רבים, אשר על כן הפיצוי המגיע לעזבון אינו פיצוי בגין "אובדן תוחלת חיים" אלא בגין "אבדן סיכויי החלמה", בשיעור אחוזי ההסתברות של סיכויי החלמה אלו.
ביהמ"ש העדיף את חווה"ד של התובעים לפיה סיכויי ההישרדות של הפגית על פי מצבה הרפואי ביום השני לחייה היו לפחות 90% ולפיכך קבע כי הפיצוי בגין ראש הנזק של "קיצור תוחלת חיים" יופחת רק כדי 10% ויועמד על סך של 360,000 ₪.
ב. כאב וסבל
ביהמ"ש דחה את טענות הנתבעים לפיהן כאשר מדובר בפגה בת יום שאינה מודעת למתרחש אין לפסוק פיצוי בגין "כאב וסבל" וקבע: "הסבל הוא סבל, יהיה גיל הסובל אשר יהיה והכאב הוא כאב, גם אם מי שסובל ממנו אינו יודע לבטאו במילים או שלא הכיר תחושות נעימות ממנו".
הפיצוי שנפסק לעזבון בגין ראש נזק זה הועמד על סך של 120,000 ₪.
ג. תביעתם העצמאית של התובעים
תביעתם העצמאית של התובעים לפיצוי בגין כאב וסבל שנגרם להם, נדחתה ע"י ביהמ"ש.
כמו כן חייב ביהמ"ש את הנתבעים לשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
ביהמ"ש פסק את נזקיו של העזבון בסך כולל של 600,000 ₪.