בשנת 1997 עברה התובעת ניתוח קיצור קיבה.

החל מארבעה חודשים לאחר הניתוח ועד לפני כחמש שנים התלוננה התובעת, שוב ושוב, על הקאות מרובות ושלשולים.

באופן בלתי סביר, ובניגוד לפרקטיקה הרפואית הנוהגת, הגורמים המטפלים – הן במסגרת קופ”ח כללית והן בביה”ח אסף הרופא – לא אבחנו, משך שנים ארוכות, את החסר בויטמין B1, זאת הגם שידוע כי לאחר ניתוח בריאטרי עלולים להיגרם חסרים תזונתיים, בשל פגיעה אפשרית ביכולת הספיגה.

החל משנת 2012 החלה התובעת להתלונן על ירידה הולכת ומחמירה בתחושה באיברים שונים בגופה, אך תלונותיה יוחסו למחלת הסכרת. רק בסוף שנת 2012, באיחור של 15 שנה, נבדקו לראשונה רמות 1B ו-12B והתובעת קיבלה טיפול במחסור בויטמין B1 בחדר המיון, עם הנחיות להמשך טיפול. למרות זאת, הגורמים המטפלים הן בקהילה והן בביה”ח לא הוסיפו לעקוב אחרי רמת הויטמין בדם.

לפני כשנתיים אובחנה החמרה נוירולוגית קשה במצבה, ובדיקת מעבדה שבוצעה הצביעה על רמה אפסית של ויטמין B1, לאור זאת קיבלה התובעת טיפול בתיאמין. הרופאים שטיפלו בתובעת קבעו מפורשות בתיק הרפואי כי מצבה נגרם בשל חסר כרוני בתיאמין.

קישור הכתבה המלאה שפורסמה ב – Ynet.