פס"ד של ביהמ"ש המחוזי בלוד – מרכז קיבל ביום 15.3.18 תביעת רשלנות רפואית כנגד שירותי בריאות כללית בגין גרימת נזק ליילוד במהלך לידתו.
כתוצאה מהתנהלות הצוות הרפואי בבי"ח כרמל שבחיפה, הנמצא בבעלות שירותי בריאות כללית, אשר השתהה בחילוץ היילוד, חרף הופעת האטות משמעותיות בדופק לב העובר, נגרם ליילוד נזק מוחי קשה, בגינו הוגשה התביעה.
התובע נותר עם נכות קשה ובלתי הפיכה בשיעור 100%, המתבטאת בשיתוק מוחין קוואדרפלגי – ספסטי ואפזיה הבעתית משמעותית, כאשר תפקודו הקוגניטיבי תקין.
בשלב מתקדם של ניהול ההליך, הודתה הנתבעת באחריותה לנזקיו של התובע כתוצאה מאופן ניהול הלידה, ופסה"ד דן בשאלת גובה הנזק.
ביהמ"ש פסק לתובע פיצויים בסך של 15 מיליון ₪ כביטוי לנזקיו הקשים וצרכיו המורכבים, כאשר הסוגיה העיקרית הנדונה בפסה"ד היא הצורך בשינוי ההלכה בנוגע לשיעור ריבית ההיוון אשר על בסיסו מחושבים כיום נזקיהם העתידיים של ניזוקים.
קביעת שיעור ההיוון מבוססת על הנחה בדבר יכולתו של ניזוק להשקיע את כספי הפיצויים באפיק השקעה בטוח וסולידי השומר על הערך הריאלי של הכסף ומניב ריבית עד למועד בו יזדקק לכספים אלו.
פסה"ד קיבל את טענת התובע בסוגיה זו, כי היוון הפיצויים להם זכאי ניזוק לפי ריבית בשיעור 3%, שיעור הריבית המקובל בפסיקת בתי המשפט בארץ מאז שנות ה- 70, אינו תואם עוד את התנאים הכלכליים הקיימים בשוק, והפחית את שיעור ריבית ההיוון ל- 2%.
בשורת פסקי דין אשר ניתנו במהלך ארבעת העשורים האחרונים, נעשו ניסיונות חוזרים לשנות ההלכה ('הלכת זדה') ולהפחית את שיעור ריבית ההיוון, בטענה כי תנאי השוק אינם מאפשרים לניזוק להשקיע את סכום הפיצויים בהשקעה נזילה, בסיכון נמוך, המניבה שיעור תשואה ריאלי של 3% לשנה, לאורך זמן.
בהתאם להלכת זדה, ופסקי הדין אשר באו בעקבותיה, קביעת שיעור הריבית להיוון הפיצויים לעתיד נשענת על שני יסודות מרכזיים.
האחד, קיומה של זהות בין אחוז ההיוון לפיו מחושבות קצבאות המוסד לביטוח לאומי לבין אחוז ההיוון לפיו מחושבים כספי הפיצויים לעתיד של הניזוק; והשני, אפשרות הניזוק להשקיע את כספי הפיצויים בהשקעה בטוחה השומרת על הערך הריאלי של הכסף, כך שיאפשר לו להבטיח את כיסוי נזקיו העתידיים.
לצורך הכרעה בטענה, בחן ביהמ"ש בפסה"ד את תקפותן ונכונותן של שתי הנחות היסוד לעיל, על סמך חוות דעת המומחים בתיק וטענות הצדדים בסיכומיהם, וקבע כי הוכח בפניו שבתנאים השוררים במשק בתקופה הנוכחית, לא יהא זה סביר להניח כי התובע, כמשקיע פשוט, יוכל להפיק תשואה בשיעור של 3% על השקעה סולידית אשר תבטיח כי יוותר בידיו סכום פיצויים אשר יבטיח את כיסוי נזקיו העתידיים, עד לאריכות ימיו.
בקביעתו זו, התבסס ביהמ"ש גם על התיקון לתקנות ההיוון אשר התקבל בעקבות אימוץ מסקנות "ועדת וינוגרד" (או "ועדת ההיוון בראשות השופט בדימוס ד"ר אליהו וינוגרד ז"ל"), לפיהן שיעור ריבית ההיוון שבתקנה 15 (1) לתקנות ההיוון (העוסקות באופן בו יהוונו קצבאות המוסד לביטוח לאומי בעת שהמוסד לביטוח לאומי תובע את השבתן) יהיה 2%.
ביהמ"ש קבע בפסה"ד כי התיקון לתקנות ההיוון מלמדנו כי מחוקק המשנה, אשר בחר לאמץ את מסקנות "ועדת וינוגרד", מצא כי יש מקום לעדכון ריבית ההיוון מדי תקופה של ארבע שנים, בהתאם למצב השורר במשק, כך שעדכון יבוצע לפי "ממוצע פשוט ארבע שנתי" של שיעורי התשואה על אג"ח ממשלתיות. אפיק השקעה זה, כעולה מעדויות המומחים בתיק, משקף מסלול השקעה בטוח, בעל סיכון נמוך ביותר.
במצב דברים זה, קבע ביהמ"ש בפסק הדין, נוצר פער משמעותי בין ריבית ההיוון הנוהגת על פי 'הלכת זדה' (להיוון הפיצויים בנזקי גוף), בשיעור 3%, לבין הריבית שנקבעה לצורך היוון קצבאות המוסד לביטוח הלאומי, בשיעור 2%, והשיקול של שמירה על שוויון ואחידות ביניהן הינו כבד משקל במסגרת מכלול השיקולים המצדיקים את הפחתת ריבית ההיוון, כך שתעמוד בהתאמה לשיעור הריבית שנקבע בתקנות ההיוון.
יצוין כי טענת התובע, אשר נתמכה בחוות דעת המומחה מטעמו, הייתה כי הריבית אשר ניתן לקבל כיום על אג"ח ממשלתיות, בהשקעה לטווח ארוך, היא בשיעור של כ- 1%.
לפיכך, נטען כי יש להפחית את ריבית ההיוון, בחישוב פיצוייו העתידיים של התובע, לשיעור זה.
ביהמ"ש קיבל את עדותו של מומחה התובע, ד"ר מיכאל שראל, בהקשר זה. אולם סבר כי התאמת הריבית להיוון הפיצויים לשיעור הריבית אשר נקבע בתקנות ההיוון, קרי 2%, שהיא ריבית גבוהה מהריבית אשר ניתן לקבל בתקופה הנוכחית על אג"ח ממשלתיות, משקפת התחשבות בתמהיל של השקעות באפיקי השקעה בטוחים.