משרדנו הגיש תביעה שבבסיסה רשלנות במהלך הרדמה כללית אשר בוצעה לתובעת, כתוצאה ממנה התעוררה במהלך ניתוח, חשה כאבים קשים, שמעה את כל ההתרחשויות בחדר ניתוח, אולם, למרבה הזוועה, גופה היה משותק מההרדמה כך שלא יכלה לזוז, לדבר או לאותת לרופאים על היותה ערה.
לאחר פרק זמן ממושך, במהלכו חוותה ייסורי תופת עד שביקשה את נפשה למות, הצליחה התובעת, במאמצים עילאיים, להזיז במעט את גופה. למרבה המזל, בשלב זה הבחינה המנתחת בעובדת ערותה של התובעת, הרימה קול צעקה, שרק אז הורדמה בשנית, הפעם כהלכה.
בכתב התביעה נטען כי למרות חומרת המקרה, ועל אף שהאירוע הדרמטי היה ידוע היטב לצוות חדר הניתוח, הרי שבאופן מזעזע ומקומם, איש לא טרח לתת לתובעת כל תמיכה נפשית, חרף מצבה הנפשי הרעוע. נהפוך הוא, לתובעת נעשה תחקור קצר, ולאחר מכן היא שוחררה במהירות לביתה, ללא כל עזרה, הפניה לטיפול נפשי או סיוע אחר.
כמו כן נטען בכתב התביעה כי גם במכתב השחרור אשר נמסר לתובעת בעת שחרורה מביה"ח (כמו גם בכל תיקה הרפואי) לא נרשמה מילה וחצי מילה על האירוע החריג והחמור שטמן בחובו משמעות בריאותית מהותית עבור התובעת.
למרבה הצער, כתוצאה מהאירוע נשוא התביעה, התובעת סובלת מנזק נפשי משמעותי.