לא אחת לקוחות הפונים למשרדנו אינם יודעים מהן הנסיבות הקשורות לטיפול הרפואי אשר הובילו לנזקי הגוף מהם הם או יקיריהם סובלים.  זכות יסוד של כל אדם היא לדעת מה נעשה בגופו. הזכות עוגנה ע”י ביהמ”ש העליון בפסק דין גלעד (רע”א 1412/94 הדסה נ’ גלעד). בפסק דין זה נקבע כי זכות המטופל למידע חלה לא רק מה שייעשה בגופו בעתיד, אלא גם על מה שנעשה בגופו בעבר. ביהמ”ש חייב את ביה”ח הדסה למסור את ממצאי ומסקנות וועדת הבדיקה הפנימית שהקים ביה”ח בעקבות התאבדות מטופל בביה”ח.

פסק הדין הנ”ל גרם לזעזוע במערכת הרפואית ומסמל את המהפך מהגישה הפטרנליסטית שנהגה עד אותה עת לגישה הפוכה, זו המכירה בזכות יסוד של המטופל לקבל מידע מלא אודות הטיפול הרפואי. בעקבות פסק דין גלעד התקיימו דיונים סוערים בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת שהסתיימו עם חקיקת חוק זכויות החולה, התשנ”ו – 1996, אשר הכיר, במגבלות מסוימות, בזכות היסוד של המטופלים לדעת מה נעשה או ייעשה בגופם.

להשלמה יצוין כי גם כללי האתיקה הרפואית של הר”י – ההסתדרות הרפואית בישראל, מחייבים אף הם את הרופאים למסור למטופליהם, מיוזמתם, מידע אודות הטיפול שהעניקו להם, לרבות מידע אודות טעות או תקלה שאירעו במהלך הטיפול. למרבה הצער, מניסיון של למעלה משלושה עשורים בייצוג נפגעי רשלנות רפואית, נוכל לקבוע כי גם כיום, למרות שינוי לטובה, המציאות רחוקה מלספק את השקיפות המתחייבת. במרבית המקרים המערכת הרפואית אינה מוסרת, מיוזמתה, מידע אודות התקלה למטופלים שניזוקו או לקרוביהם, ואילו גם כאשר מטופל פונה לבקש מידע, דרכו רצופה קשיים ומכשולים.

ועדת בדיקה מהי?

אחת האפשרויות העומדות בפני מטופל אשר ניזוק במהלך טיפול רפואי לקבל מידע הקשור לטיפול בו הינה באמצעות וועדות בדיקה מכח החוק. ס’ 21 לחוק זכויות החולה קובע כי עקב תלונה על אירוע חריג הנוגע לטיפול רפואי, מנכ”ל משרד הבריאות, מנהל מוסד רפואי או מנהל קופת חולים מוסמכים להקים “ועדת בדיקה”, לבירור נסיבות הטיפול הרפואי שניתן.

עם סיום הבירור על הוועדה למסור גם למטופל את הממצאים והמסקנות של דיוני הוועדה. במאמר זה נתמקד בוועדות בדיקה מטעם משרד הבריאות. נציין רק כי החובה למסור למטופל את ממצאי ומסקנות הבדיקה הפנימית שנערכה במוסד רפואי הובילה את בתי החולים, למרבה הצער ובאופן בלתי תקין – להימנע כמעט באופן מוחלט מהקמת וועדות בדיקה פנימיות, בשל החשש שממצאי הבדיקה ישמשו כנגדם בהליך משפטי.

ואכן, דו”ח מבקר המדינה לשנת 2011 (פרטים בהמשך) מראה כי בין השנים 2008-2010 בתי החולים הגדולים ביותר – בי”ח שיבא וביה”ח איכילוב – לא מינו אף לא ועדת בדיקה פנימית אחת.  הסמכות להקים ועדת בדיקה מטעם משרד הבריאות נתונה למנכ”ל משרד הבריאות או לאדם שהוסמך על ידו, והגוף האמון מטעם משרד הבריאות על הטיפול בתלונות הציבור הינו נציב תלונות הציבור, שוועדות הבדיקה משמשות לו ככלי עזר לבירור התלונות שהופנו למשרד.

הרכב הועדה

במרבית המקרים חברי הועדה הם שני רופאים מומחים בתחום הרפואי שבבדיקה, ועורך דין ממשרד נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות. חברי הועדה עושים זאת בהתנדבות, מה שמקשה על מציאת מומחים המוכנים להקדיש מזמנם לנושא. בשל כך ולאור העובדה שמשרד הבריאות ככלל אינו נלהב להקים וועדות בדיקה נסחבים הליכי הבדיקה, לעתים על פני שנים אחדות ורמת השירות לאזרח בכל הקשור לבירור תלונות מטופלים אינה מספקת.

המציאות מלמדת כי בפועל חולף זמן רב מרגע הגשת התלונה עד להחלטה בדבר אופן בירורה, ובמקרים המעטים בהם מתקבלת החלטה על ועדת בדיקה חולף זמן רב עד מינוי חברי הועדה ותאום מועדי הדיונים (עם חברי הוועדה, המתלוננים ואנשי הצוות הרפואי, כנגדם הוגשה התלונה).

חשיפת הפרוטוקולים מדיוני הוועדות

סעיף 21 (ג) לחוק זכויות החולה קובע כי הפרוטוקולים מדיוני הוועדות ימסרו למי שמינה את הוועדה ולמנכ”ל, אך בית-משפט רשאי כחריג להורות על מסירת הפרוטוקול למטופל, לנציגו או למטפל. לאחר חקיקת חוק זכויות החולה, ניתנו כמה פסקי דין שהורו על חשיפת הפרוטוקולים בהתקיימם של טעמים מיוחדים.

ואולם בפס”ד לילי חן (רע“א 4708/03 לילי חן נ‘ מדינת ישראל) קבע בית המשפט העליון כי חשיפת הפרוטוקולים הינה החריג ורק במקרים נדירים יורה ביהמ”ש על חשיפת הפרוטוקולים. בעיניי בית המשפט זהו האיזון הנכון והראוי בין האינטרס והזכות של המטופלים לדעת מה נעשה בגופם לבין האינטרס הציבורי בקידום ושיפור הרפואה בישראל.

עוד נאמר בפסה”ד, כי בית המשפט יורה על חשיפת הפרוטוקולים רק במידה ולחשיפתם תהא חשיבות של ממש להכרעה במחלוקות בין הצדדים ובלבד שהיקפו של הגילוי לא יחרוג מעבר למתחייב לעשיית צדק בהליך השיפוטי. בפס”ד לילי חן העדיף בית המשפט את האינטרס הציבורי על פני האינטרס הפרטי ובאופן מעשי די “נעל את הדלת” בפני מטופלים המבקשים לחשוף את פרוטוקול העדויות מדיוני הועדה אשר בדקה את עניינם.

למרבה הצער, החלטת ביהמ”ש לא עודדה את ציבור הרופאים להשתתף בוועדות בדיקה, כשם שלא עודדה את בתי החולים אשר עדיין נמנעים מהקמת ועדות בדיקה פנימיות ומעדיפים ולהשאיר את התחקירים במקרים חריגים למשרד הבריאות.

דו”ח מבקר המדינה לשנת 2011

מדו”ח מבקר המדינה לשנת 2011 עולה, כי רצון הרופאים לשתף פעולה בעת חקירת אירוע נפגע, עקב חשש שתחקירים ומסמכים הנערכים במסגרתם ישמשו כנגד הצוות הרפואי בהליך משפטי, ובכך יש כדי לפגוע בתהליכי הפקת לקחים והתייעלות המערכת. עוד קבע המבקר, כי פעמים רבות ועדות בדיקה המוקמות ע”י נציב קבילות הציבור במשה”ב מתמנות זמן רב לאחר האירוע, מצב המקשה על איסוף המידע ושמיעת העדויות.

עוד הצביע הדו”ח, על התופעה הרווחת במשרד הבריאות, כמו גם בבתי חולים, לבצע בדיקות תחת כותרות שונות, כגון “ועדות בקרה ואיכות” (המוסדרות בסע’ 22 לחוק זכויות החולה), שמטרתן שונה בתכלית מועדות בדיקה והן נועדו להפקת לקחים ושיפור רמת הרפואה. פעמים רבות במסגרת ועדות אלו מקיימים מוסדות רפואיים בירורים של אירועים חריגים אותם היה ראוי לבדוק במסגרת וועדת בדיקה, אלא שהבירור שנערך בדרך “עוקפת” זו, חוסם את זכותו של המטופל לקבל לעיונו את ממצאי ומסקנות הבדיקה, מידע אשר היה זוכה לקבל לו הייתה מוקמת ועדת בדיקה לפי סע’ 21 לחוק זכויות החולה.

המצב נכון להיום

דו”ח המבקר כלל לא השפיע על התנהלות המערכת הרפואית, שלא שינתה דבר מנוהגה טרם הדו”ח האמור. כיום, 4 שנים לאחר פרסום הדו”ח הנ”ל, עדיין לא מיישמים בבתי החולים ובמשרד הבריאות את ממצאי דו”ח המבקר משנת 2011, ואף לא נראים סימנים של שינוי.

מציאות עגומה זו גורמת לפגיעה מהותית בזכויות המטופלים. מניסיוננו הרב בייצוג לקוחות שניזוקו במהלך טיפול רפואי מול וועדות משרד הבריאות, נוכל לציין כי הליכים אלו ארוכים ומייגעים, ופעמים רבות המסקנות מוטות לטובת הרופאים או המוסדות הרפואיים שנבדקו.

לטעמנו, על מנת שניתן יהיה לבקר, בזמן אמת, ביסודיות וברצינות את מערכת הבריאות ככלל ואירועים חריגים בפרט, ראוי לזרז את הליכי בדיקת אירועים חריגים המתנהלים במשרד הבריאות ולקבוע קריטריונים ברורים של אירועים ונסיבות המחייבים הקמת וועדת בדיקה. בהעדר קריטריונים ברורים ונהלים מחייבים כיום ההחלטה בדבר הקמה או הימנעות מהקמה של וועדות בדיקה הינה שרירותית לחלוטין.

מעבר לכך, כיום בדיקת האירועים החריגים “נסחבת” על פני זמן רב מדי, והמסקנות מתקבלות לעיתים שנים ארוכות לאחר התרחשות האירועים. מצב זה מאפשר לרופאים, באותם מקרים בודדים בהם הוחלט על הגשת קובלנה, לטעון לעינוי דין (טענה מוצדקת כשלעצמה) ולזכות בעונש קל בלבד, מקום בו הועמדו לדין משמעתי בעקבות בדיקה. אין כל ספק כי מצב עגום זה פוגע קשות באמון הציבור במערכת הרפואית, במטופלים שניזוקו וכאמור אף בצוות הרפואי המעורב בהליך, שאף הוא נמצא בחוסר וודאות במהלך כל תקופת הבדיקה.

לסיכום, קביעת קריטריונים ברורים להקמה של וועדות בדיקה, והפקת לקחים ומסקנות קרוב ככל הניתן למועד התרחשות האירועים – יתרמו רבות לקידום מערכת הבריאות והגברת אמון המטופלים במערכת.