התיישנות תביעות רשלנות בעילה של "הולדה בעוולה"

ככלל, תקופת ההתיישנות בתביעות רשלנות רפואית עומדת על 7 שנים מיום האירוע, המעשה או המחדל הרשלני בגינם קמה להם עילת התביעה. ישנם מקרים חריגים בהם ניתן להאריך את מועד ההתיישנות, ע"פ רוב במקרים בהם הנזק מתגלה בשלב יותר מאוחר ממועד האירוע או מקום בו לא היו ידועות לתובע העובדות המקימות לו את עילת התביעה.

על פי חוק ההתיישנות, כאשר התובע הוא קטין, יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום הגיעו של הקטין לגיל 18, כלומר, עילת התביעה תתיישן בגיל 25 שנים. אחת מעילות התביעה המרכזיות בתביעות רשלנות רפואית הייתה עד לא מזמן עילת "ההולדה בעוולה", כפי שנקבעה בפס"ד זייצוב (ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ, פ"ד מ(2) 85).

מדובר בעילה העומדת לזכות ילד שנולד פגוע כתוצאה ממעקב הריון בלתי נאות בו לא אובחן מום קשה ממנו הוא סובל. במרכז עילת תביעה זו עומדת הטענה כי על הרופא שעורך את מעקב ההיריון חלה חובת זהירות גם כלפי הילוד. אם הרופא התרשל, וכתוצאה מכך נולד קטין בעל מום, זכאים הוא והוריו לפיצויים בגין העלויות והנזקים שנגרמו להם, לרבות עלויות גידולו של הקטין במומו, בין אם לולא הרשלנות היה נולד בריא, ובין אם לולא הרשלנות לא היה נולד כלל.

עד לפני כשנתיים, ההלכה המרכזית בעניין עילה זו הייתה, כאמור, הלכת זייצוב. על פי הלכת זייצוב, עילת התביעה העיקרית היא עילת תביעה שעומדת לזכות הילוד (שלרוב, עקב היותו פגוע, יתבע באמצעות הוריו), ובשל כך מתיישנת עילת התביעה רק כעבור 25 שנים ממועד הרשלנות (שכן הילוד הוא קטין שתקופת ההתיישנות בעניינו מתחילה להיספר רק מיום הגיעו לגיל 18).

בחודש מאי 2012, ניתן ע"י ביהמ"ש העליון, בהרכב מורחב של 7 שופטים, פסק הדין בעניין המר (ע"א 1326/07 המר נ' עמית [פורסם בנבו] (28.5.2012)). פסק הדין שינה את הלכת זייצוב שנהגה עד אז.

בפס"ד המר נקבע, בין היתר, כי לא ניתן עוד להכיר בעילת התביעה של הילד.

לפיכך, קבע ביהמ"ש כי עילת התביעה של "חיים בעוולה" של הילד הפגוע תבוטל וזכות התביעה "תעבור" להורים.

עם העברת עילת התביעה מהילוד להורים, נוצר מצב לפיו, לכאורה, התקצרה תקופת ההתיישנות ל-7 שנים בלבד מיום הלידה, או מהיום בו התגלו המומים או העובדות המקימות להורים את עילת התביעה.

מצב זה יוצר בעייתיות רבה בנושא ההתיישנות, הן בנוגע לתביעות שהוגשו לפני שניתן פס"ד המר, אך לאחר שחלפו 7 שנים מיום הולדת העילה, והן בנוגע לתביעות שטרם הוגשו מתוך מחשבה כי לתובעים (הקטין וההורים) עומדת תקופה של 25 שנים להגישן.

לשם כך קבע ביהמ"ש העליון במועד מתן פסק הדין בעניין המר כי תוצאת פסק-הדין – ביטול עילת התביעה של היילוד – לא תחול על תיקים תלויים ועומדים שבהם לא הוגשה תביעת הורים.

עם זאת, הנושא של תביעות שטרם הוגשו, מתוך מחשבה שעילת התביעה היא של הקטין, וכעת התיישנו, או תביעות שהוגשו ע"י הורים יחד עם הקטין  נותרו ללא פתרון.

נושא רגיש זה היה שנוי במחלוקת בין כל השופטים שדנו בפס"ד המר, וע"כ הם העדיפו לאפשר לבתי המשפט שידונו בתביעות שיתבררו בפניהם למצוא פתרונות למצבים השונים.

ואכן, מאז מתן פסק דין המר ניסו בתי המשפט השונים למצוא פתרונות יצירתיים להתמודד עם שאלת ההתיישנות, כשהמטרה היא לא לפגוע בזכות התביעה של משפחות עם קטינים פגועים עקב התרשלות בגילוי מומיהם ולהותירן ללא פיצוי.

להלן מספר פתרונות שנקבעו בפסיקה:

תקופת ההתיישנות תתחיל להימנות מיום מתן פס"ד המר- ע"פ גישה זו, משהועברה זכות התביעה מהקטין להורים, בהתאם להלכת המר, יש לקבוע כי מועד הולדת עילת התביעה של ההורים הוא מועד מתן פסק דין המר, שכן קודם לשינוי ההלכה לא היו ההורים בעלי זכות תביעה קונקרטית.

לפיכך, עילת התביעה תתיישן רק כשיעברו 7 שנים מיום מתן פסק הדין.

ההיגיון מאחורי גישה זו גורס כי בעוד שהחלתה המיידית של הלכת המר, כלשונה, עלולה לגרום נזק קשה ובלתי הפיך למשפחות של יילודים שנולדו בעוולה, אשר יאבדו את זכותם לפיצוי, אין בעיכוב החלת ההלכה כלשונה כדי לפגוע בציפיותיו של המזיק עד הלכת המר.

ראו לדוגמה תא (ת"א) 4027/10 ד"ר פריש ליאון נ' ר.ע [פורסם בנבו] (8.3.12) וכן תא (ת"א) 24016-02-12 בית חולים הדסה – עין כרם נ' פלוני [פורסם בנבו] (17.11.12)

ישנם פסקי דין המכירים בצורך לאפשר להורים שטרם הגישו את תביעתם, להגישה תוך "זמן סביר" מיום מתן פס"ד המר.

הרעיון הוא לאפשר להורים זמן סביר "להתארגנות" לשם הגשת תביעות שטרם הוגשו- כך למשל תביעות שהוגשו 4 חודשים (תא (ת"א) 47524-09-12 טורי רסימאן מוחמד נ' פרופ' ישראל מייזנר [פורסם בנבו] (01.07.2013)) ואף שנה לאחר פסק הדין (תא (ת"א) 49974-05-13 מדינת ישראל נ' ח' ח' [פורסם בנבו] (8.8.13)), התקבלו ע"י ביהמ"ש וטענות ההתיישנות בגינן נדחו.

יש להגיש תביעות שטרם הוגשו, תוך שנתיים מיום מתן פס"ד המר – ע"פ פסקי דין שונים, תקופה של שנתיים היא תקופה סבירה המאפשרת להורים להיערך להגשת תביעה.

לעניין זה ראו למשל תא (חי') 49821-12-12 שירות בריאות כללית נ' ש' ש' (קטינה) [פורסם בנבו] (13.06.2013) ו- תא (חי') 31292-03-13 חלידה והבי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (17.06.2013).

לסיכום, כיום אין הלכה חד משמעית בנוגע לתקופת ההתיישנות החלה על תביעות "הולדה בעוולה". בתי המשפט השונים ממשיכים להציע פתרונות מגוונים לבעייתיות הכרוכה בנושא זה, אך הנושא טרם הוכרע. אנו מניחים כי בסופו של דבר הנושא ישוב לביהמ"ש העליון ע"מ שיכריע מהו פרק הזמן הסביר להתארגנות מאז שפורסם פ"ד המר.