משרדנו הגיש תביעה שבמרכזה אי-אבחון מחלת אפילפסיה אצל התובע, משך 13 שנים. לפי כתב התביעה, התובע סבל משך שנים מהתקפי פרכוסים, שהלכו והחריפו עם הזמן וכללו, בין היתר, תופעות כגון: רעד, התכווצויות, קפיצות ביד ימין, קשיי נשימה, גלגול עיניים, ניתוק, חוסר מיקוד, בלבול, חרדה, אובדן הכרה, נשיכת לשון והיעדר שליטה על הסוגרים.
עוד נטען בכתב התביעה, כי הנתבעות שללו את האפשרות כי מדובר באפילפסיה, זאת ללא כל ניסיון טיפולי וביצוע בדיקת הדמיה, כמתחייב במצבו.
מכתב התביעה עולה, כי התובע אובחן, באופן שגוי ורשלני, כסובל מהתקפים מדומים על רקע נפשי והתובע ומשפחתו נידונו לחיי סבל של התקפים בלתי נשלטים. התובע קיבל טיפולים נפשיים, לרבות טיפול תרופתי ואף אושפז במחלקה פסיכיאטרית, כאשר כל העת לא היה בהם צורך.
לפי האמור בכתב התביעה, רק בחלוף 13 שנים, כשהתובע החליט לפנות מיוזמתו לרופאה אחרת, בישרה לו הרופאה, כי מקור ההתקפים מהם סובל הינה מחלת האפילפסיה.
בבדיקת הדמיה שבוצעה לתובע, אוששה האבחנה של אפילפסיה והתובע החל לקבל טיפול תרופתי נגד אפילפסיה, לאחריו ההתקפים שליוו אותו משך 13 שנים חדלו.
כתוצאה ממחדליהן של הנתבעות, חל איחור קשה באבחון מחלתו של התובע ונגרמו לו נזקים בלתי הפיכים.
By 
