משרדנו הגיש לאחרונה תביעה בשמה של ג', אישה בשנות החמישים לחייה, אשר נזקקה לניתוחים להחלפת שני מפרקי הירך.
מטרת הניתוחים הייתה לשפר את איכות חייה של ג' והיא בחרה לבצעם אצל מנתח פרטי אשר הבטיח לה, כי לאחר החלפת המפרקים, היא תזכה לאיכות חיים טובה ללא מגבלות משמעותיות.
לאחר ניתוח מוצלח להחלפת מפרק ימין, עברה ג' את הניתוח להחלפת מפרק שמאל. מיד לאחר הניתוח הופיעו כאבים עזים ברגל, תחושת נימול וזרמים מכף הרגל ועד הברך וג' לא הצליחה ליישר את הרגל המנותחת ולהניעה.
לאחר מספר ימים של סבל עז החליט הצוות הרפואי לנתח את ג' פעם נוספת, הפעם במטרה לאתר את המקור לכאבים. במהלך הניתוח החוזר, התברר כי בניתוח הראשון נתפרה יחד עם השרירים גם מעטפת העצב הסכיאטי. התפירה הרשלנית הביאה למתיחת העצב ולנזק עצבי קשה וקבוע המתבטא בצניחת כף הרגל (DROP FOOT).
הניסיון לשחרור העצב לא הביא לשיפור משמעותי במצבה של ג'. לאחר הניתוח הייתה ג' מוגבלת מאוד בתנועה וסבלה כאבים קשים בגינם נזקקה לתרופות רבות. היא נזקקה לסד להליכה, במשך היום, ולסד מיוחד לתמיכה ברגלה בשעות השינה.
כיום ג' סובלת מ- drop foot, היא מתהלכת עם סד הליכה וסובלת באופן קבוע מכאבים עזים, התכווצויות, תחושת שריפה, זרמים והתקשות של כף הרגל.
בחוות הדעת של המומחה נקבע כי כתוצאת מרשלנות המנתח סובלת ג' מ – 20 אחוזי נכות אורתופדית צמיתה.