רקע
תביעות רשלנות רפואית באונקולוגיה הולכות ותופסות נפח מספרי הולך וגדל בשנים האחרונות. הגם שהדברים אינם מבוססים אצלנו בסטטיסטיקה מבוקרת, הרי שתחושתנו, מניסיוננו המקצועי, הינה שתחום המחלות האונקולוגיות עומד להיות שני אך ורק לתחום המיילדות בהיקף התביעות המוגשות בו.
גם פילוח של נפח פניות של לקוחות בכח, לבירור שאלת קיומה של עילת תביעה בעניינם, להבדיל מנפח התביעות המוגשות בפועל, מראה כי התחום האונקולוגי "מוביל" על מקצועות רפואה רבים אחרים, אשר נחשבים מאז ומתמיד כרווי סיכונים משפטיים.
בהקשר אחרון זה ניתן לציין את קיומו של פער משמעותי וייחודי בין מספר הפניות לעורכי דין לבירור קיומה של רשלנות רפואית בתחום האונקולוגי לבין מספר התביעות המוגשות בפועל, בסופו של דבר, בתחום זה.
פער זה גוזר את אחד המאפיינים של הטיפול המשפטי ב"תביעות אונקולוגיות".
בעוד שבמקרים רבים ניתן לזהות ולקבוע, בקלות יחסית, קיומו של כשל טיפולי, אשר כשלעצמו עשוי לגלם התרשלות של הרופא, הרי שבחלק גדול מן המקרים אין די בכשל זה כדי לייצר עילת תביעה מכח עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין.
הסיבה לכך נעוצה באחד משלושת רכיביה של עוולת הרשלנות שרק בקיומם הקומולטיבי משתכללת עילת התביעה הנזיקית. בדברים אלה אנו מכוונים לרכיב גרם הנזק או, במילים אחרות, לדרישת קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק הנטען.
ואכן, מקרים רבים של כשל רפואי, ובעיקר אבחוני, בנוגע למחלה אונקולוגית אינם משתכללים כדי תביעה נוכח הצורך, והקושי שבצידו, להוכיח כי התרשלותו של הרופא המטפל אכן תרמה למצב תחלואתו של המטופל, בין אם על דרך אי מניעת המחלה ובין אם על דרך הגריעה מסיכויי ההחלמה ממנה.
לעיתים קרובות פונה אל משרדנו מטופל, בטענה שכשל רפואי גרם לאיחור ניכר באבחון מחלתו הממארת, אלא שבירור שנעשה במשרדנו מעלה שאף שהאיחור באבחון אכן מהווה התרשלות, לעיתים אף חמורה, איחור זה לא שינה באופן משמעותי את הפרוגנוזה של המחלה המקורית.
במקרה כזה, חרף קיומו של רכיב ההתרשלות, לא תקום עילת תביעה בנזיקין בשל היעדרו של רכיב גרם הנזק.
קושי רפואי – משפטי זה מאפיין את התחום האונקולוגי, בשונה, למשל, מהתחום הכירורגי המובהק, ומביא, כאמור, למצב דברים בו נפח התביעות המוגשות לבתי משפט בנוגע למחלות אונקולוגיות קטן במידה רבה, באופן יחסי, מנפח התלונות עמן פונים אלינו חולים ואף מנפח הכשלים הטיפוליים המזוהים על ידינו בוודאות.
הסיבה המרכזית
ייתכן שהסיבה המרכזית לכך נעוצה במצב הדברים בו, מחד, קיימת, בדר"כ, טרם מתן הטיפול האונקולוגי אבחנה פתולוגית מדוייקת של התהליך הממאיר, ומאידך, קיומם של פרטיכלים וכללי טיפול, מוכרים ובינלאומיים, המנחים את האונקולוגים בעבודתם.
דומה כי "נתוני פתיחה" אלה מקטינים עד מאד את מרווח הטעות המקצועית בו עלול האונקולוג למעוד, ובאמת, פילוח של התביעות המוגשות על רשלנות רפואית בטיפול בחולה האונקולוגי המאובחן, מראה כי רובן המכריע של תביעות אלה אינו נסב על רשלנות בהפעלת שיקול הדעת האונקולוגי לגבי טיב הטיפול המתאים לחולה, אלא על רשלנות בתהליכי האבחון אשר קדמו לכניסת האונקולוג לתמונה והובילו למתן טיפול שאינו תואם את המחלה בה לקה החולה בפועל.
בקטגוריה זו של מקרים מצאנו, לדוגמא, תביעות על מתן טיפול קרינתי מיותר לתהליך ממאיר שבדיעבד התברר כשפיר, או תביעות על מתן טיפול כימותרפי למחלת לימפומה שהתבררה בדיעבד כתהליך זיהומי.
קבוצת תביעות נוספת המתייחסת לשלב הטיפול בחולה האונקולוגי המאובחן עוסקת במקרים בהם נגרמים למטופלים נזקים עקב כשלים וטעויות טכניות ביישום הטיפול האונקולוגי שהוא, עפ"י טיבו, בעל פוטנציאל הרס גבוה מקום בו הוא ניתן במינון או באופן שגוי. מעניין לציין כי גם כאן אין מדובר בעילות תביעה המייחסות רשלנות בהפעלת שיקול הדעת המקצועי האונקולוגי ודומה כי הדוגמאות הבאות מבהירות זאת היטב.
כך, למשל, עסקנו במקרה של הזלפת חומר כימותרפי פוטנטי (אדריאמיצין) לתוך רקמות זרועו של המטופל, במקרה של הזלפה שגויה של חומר כימותרפי לחלל המיצר (מדיאסטינום), במקרה של מתן קרינה בנפח עודף ושגוי לחולת לימפומה צעירה ובמקרה של מתן מגנזיום במינון שגוי של פי 100 במסגרת הכנה לטיפול כימותרפי.