פלונית (קטינה) ואח' נ' בי"ח הדסה עין כרם ואח'
משרדנו מייצג קטינה הסובלת מתסמונת קשה, הכרוכה במומים קשים במערכות הגוף השונות, פיגור ואפליפסיה, ואת הוריה בתביעה כנגד ביה"ח הדסה עין כרם. בכתב התביעה נטען כי כתוצאה מרשלנותם של אנשי הצוות הרפואי לא נמנעה לידתה של הקטינה. עילת תביעה מסוג זה מוכרת בפסיקה כעילת "הולדה בעוולה".
עד לשנה האחרונה מקובל היה כי עילת ההולדה בעוולה היא עילת תביעה העומדת לזכות היילוד והוריו. בחודש מאי 2012 נתן ביהמ"ש העליון, בהרכב מורחב של 7 שופטים, פסק דין חדש ותקדימי בנושא ( ע"א 1324/07 ליאור המר נ' פרופ' עמי עמית ואח') .
בפס"ד המר קבע ביהמ"ש העליון כי עילת התביעה בגין הולדה בעוולה אינה עילת תביעה של הילוד, כי אם של הוריו בלבד. לפסיקת ביהמ"ש העליון ישנה משמעות מהותית בשאלת התיישנות התביעה. בקליפת אגוז נסביר כי כאשר מדובר בתביעה של קטין, תקופת התיישנות, העומדת על 7 שנים בתביעות רשלנות רפואית, מתחילה להיספר רק מיום הגיעו לגיל 18, כלומר עומדות לרשותו 25 שנה להגשת תביעתו. פסק דין המר השאיר את שאלה ההתיישנות פתוחה וכעת לא ברור אם תקופת ההתיישנות שעמדה לזכות
היילוד צומצמה ל-7 שנים בלבד עקב העברת עילת התביעה מידי היילוד לידי ההורים.
בענייננו, התביעה שהגיש משרדנו הוגשה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב עוד לפני מתן פסק דין המר. לאחר מתן פסק הדין, הגישו הנתבעים בקשה לדחיית התביעה על הסף בטענה כי תביעת הקטינה אינה קיימת יותר לאור הלכת המר, וכי תביעת ההורים התיישנה שכן הוגשה כ-11 שנים לאחר הלידה.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה וקבע, בין היתר:
- בסיפא לפסק דין המר קבע ביהמ"ש העליון כי תוצאת פסק הדין לא תחול על תיקים תלויים ועומדים שבהם לא הוגשה תביעת הורים.
- התביעה שבנדון הוגשה הן על ידי הקטינה והן על ידי הוריה כמיטיבים של נזקיה. התוצאה המתבקשת הלכאורית לאחר פסק דין המר היא כי יש לדחות את תביעת הקטינה באשר זכות התביעה ניטלה ממנה, ולדחות את תביעת ההורים מחמת התיישנות.
- עם זאת, מהות הזכות שעמדה לנגד בתי המשפט טרם מתן פס"ד המר לא השתנתה. היינו, העקרון של
דאגה כנה ואמיתית לצרכי היילוד הפגוע והשתת התשלום על המעוול נותר על כנו, וברור מאליו שביהמ"ש העליון לא התכוון לקפח את היילודים ולמנוע מהם פיצוי בשל הסתמכותם על ההלכה שנהגה עד כה. - ההלכה הקודמת, לפיה ליילוד והוריו עומדת תקופת התיישנות בת 25 שנים, נהגה במקומותינו במשך
25 שנים ולא ניתן להתעלם מקיומה כאילו מעולם לא נהגה באופן הגורם נזק לתובעים ש"כל פשעם" הוא שנהגו בהתאם להלכה הנוהגת. - בעוד שהחלתה המידית של הלכת המר כלשונה עלולה לגרום לנזק קשה ובלתי הפיך למספר בלתי
ידוע של יילודים שנולדו בעוולה, אשר יאבדו את זכותם לפיצוי, אין בעיכוב החלת ההלכה כלשונה כל נזק הצפוי למזיק (הנתבע). - על כן, במקרים המוגבלים, למשך תקופה מוגבלת, יש להחיל את עקרונות הלכת המר באופן שתאפשר
להורי היילודים שנולדו "בעוולה" למצות את זכותם לפיצוי בגין נזקיהם. תוצאה זו הינה תוצאה מוסרית ועקרונית העולה בקנה אחד עם העקרונות שפורטו בהלכת המר. - בהתאם לכך, יש לקבוע כי המועד ממנו יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות הינו מועד פסק הדין בעניין המר – כלומר עד מאי 2019, ולפיכך נדחתה טענת הנתבעים לפיה תביעת ההורים התיישנה, ובקשתם לדחיית התביעה.