כשל באבחון מחלת כלי דם – היקף חובת רופא להזהיר מטופל מפני סיכונים הנובעים מהתנהגות המטופל
התובע סבל ממחלת כלי דם הידועה כ"מחלת בירגר", הגורמת לחסימת כלי דם היקפיים ולסתימת עורקי הגפיים. בהגיע המחלה לשלב קריטי נזקקים לעתים לקטיעת הרגל. ידוע על קשר חד משמעי בין עישון לבין החמרת המחלה. התובע לא הוזהר ע"י הרופא המטפל בדבר סכנת העישון אצל חולים במחלה זו ועל הנזק שיכול להיגרם לכלי הדם באם לא יפסיק את העישון.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערים התרשלו במתן שירותיהם הרפואיים וכי היה על הרופא לשים לב ולשקול את התלונות אשר היו רשומות בכרטיס הבדיקה, בהיותו מודע לכך שהחולה בפניו הוא גבר צעיר מעשן, החוזר ומתלונן על כאבים ברגל ימין, במיוחד לאור העובדה שבדיקתו העלתה כי דפקי רגל ימין מוחלשים לעומת הדפקים ברגל שמאל.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא מדובר בתקלה אלא בהתעלמות חסרת הגיון ממשמעות הדברים שחרגה מאמת המידה הנדרשת מרופא סביר. כן נקבע בפס"ד כי חוסר הטיפול הוא הגורם לנזק היות ושלושת החודשים בהם התקדמה המחלה ולא נאמר לתובע להפסיק לעשן, היו קריטיים במובן זה שמעיתוי מספיק לטיפול מתקן התדרדר מצב החולה לשלב לא הפיך בו ניתוח מתקן לא יכול לעזור ונאלצו לקטוע את הגפה.
על פס"ד של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור ע"י שני הצדדים – שני הערעורים נדחו על ידי ביהמ"ש העליון אשר ציין בפס"ד כי הרופא (המערער) סטה במקרה דנן בעליל מרמת הזהירות הנדרשת מרופא סביר, משום שכשל באבחון המחלה הנכונה של החולה לאורך זמן, על אף התלונות החוזרות והנשנות והכאבים הנשנים והגוברים, שהעלו אותות מצוקה והדליקו אורות אדומים שאסור היה לרופא מיומן להתעלם מהם.